1אשר היה דבר־יהוה אל־ירמיהו על־דברי הבצרות׃ 2אבלה יהודה ושעריה אמללו קדרו לארץ וצוחת ירושלם עלתה׃ 3ואדריהם שלחו [צעוריהם כ] (צעיריהם ק) למים באו על־גבים לא־מצאו מים שבו כליהם ריקם בשו והכלמו וחפו ראשם׃ 4בעבור האדמה חתה כי לא־היה גשם בארץ בשו אכרים חפו ראשם׃ 5כי גם־אילת בשדה ילדה ועזוב כי לא־היה דשא׃ 6ופראים עמדו על־שפים שאפו רוח כתנים כלו עיניהם כי־אין עשב׃ 7אם־עונינו ענו בנו יהוה עשה למען שמך כי־רבו משובתינו לך חטאנו׃ 8מקוה ישראל מושיעו בעת צרה למה תהיה כגר בארץ וכארח נטה ללון׃ 9למה תהיה כאיש נדהם כגבור לא־יוכל להושיע ואתה בקרבנו יהוה ושמך עלינו נקרא אל־תנחנו׃ ס 10כה־אמר יהוה לעם הזה כן אהבו לנוע רגליהם לא חשכו ויהוה לא רצם עתה יזכר עונם ויפקד חטאתם׃ ס 11ויאמר יהוה אלי אל־תתפלל בעד־העם הזה לטובה׃ 12כי יצמו אינני שמע אל־רנתם וכי יעלו עלה ומנחה אינני רצם כי בחרב וברעב ובדבר אנכי מכלה אותם׃ ס 13ואמר אהה ׀ אדני יהוה הנה הנבאים אמרים להם לא־תראו חרב ורעב לא־יהיה לכם כי־שלום אמת אתן לכם במקום הזה׃ ס 14ויאמר יהוה אלי קר הנבאים נבאים בשמי לא שלחתים ולא צויתים ולא דברתי אליהם חזון שקר וקסם [ואלול כ] (ואליל ק) [ותרמות כ] (ותרמית ק) לבם המה מתנבאים לכם׃ ס 15לכן כה־אמר יהוה על־הנבאים הנבאים בשמי ואני לא־שלחתים והמה אמרים חרב ורעב לא יהיה בארץ הזאת בחרב וברעב יתמו הנבאים ההמה׃ 16והעם אשר־המה נבאים להם יהיו משלכים בחצות ירושלם מפני ׀ הרעב והחרב ואין מקבר להמה המה נשיהם ובניהם ובנתיהם ושפכתי עליהם את־רעתם׃ 17ואמרת אליהם את־הדבר הזה תרדנה עיני דמעה לילה ויומם ואל־תדמינה כי שבר גדול נשברה בתולת בת־עמי מכה נחלה מאד׃ 18אם־יצאתי השדה והנה חללי־חרב ואם באתי העיר והנה תחלואי רעב כי־גם־נביא גם־כהן סחרו אל־ארץ ולא ידעו׃ ס 19המאס מאסת את־יהודה אם־בציון געלה נפשך מדוע הכיתנו ואין לנו מרפא קוה לשלום ואין טוב ולעת מרפא והנה בעתה׃ 20ידענו יהוה רשענו עון אבותינו כי חטאנו לך׃ 21אל־תנאץ למען שמך אל־תנבל כסא כבודך זכר אל־תפר בריתך אתנו׃ 22היש בהבלי הגוים מגשמים ואם־השמים יתנו רבבים הלא אתה־הוא יהוה אלהינו ונקוה־לך כי־אתה עשית את־כל־אלה׃ פ |
    |