1ויהי דבר־יהוה אלי לאמר׃ 2בן־אדם שים פניך אל־הרי ישראל והנבא אליהם׃ 3ואמרת הרי ישראל שמעו דבר־אדני יהוה כה־אמר אדני יהוה להרים ולגבעות לאפיקים [ולגאית כ] (ולגאיות ק) הנני אני מביא עליכם חרב ואבדתי במותיכם׃ 4ונשמו מזבחותיכם ונשברו חמניכם והפלתי חלליכם לפני גלוליכם׃ 5ונתתי את־פגרי בני ישראל לפני גלוליהם וזריתי את־עצמותיכם סביבות מזבחותיכם׃ 6בכל מושבותיכם הערים תחרבנה והבמות תישמנה למען יחרבו ויאשמו מזבחותיכם ונשברו ונשבתו גלוליכם ונגדעו חמניכם ונמחו מעשיכם׃ 7ונפל חלל בתוככם וידעתם כי־אני יהוה׃

8והותרתי בהיות לכם פליטי חרב בגוים בהזרותיכם בארצות׃ 9וזכרו פליטיכם אותי בגוים אשר נשבו־שם אשר נשברתי את־לבם הזונה אשר־סר מעלי ואת עיניהם הזנות אחרי גלוליהם ונקטו בפניהם אל־הרעות אשר עשו לכל תועבתיהם׃ 10וידעו כי־אני יהוה לא אל־חנם דברתי לעשות להם הרעה הזאת׃ פ

11כה־אמר אדני יהוה הכה בכפך ורקע ברגלך ואמר־אח אל כל־תועבות רעות בית ישראל אשר בחרב ברעב ובדבר יפלו׃ 12הרחוק בדבר ימות והקרוב בחרב יפול והנשאר והנצור ברעב ימות וכליתי חמתי בם׃ 13וידעתם כי־אני יהוה בהיות חלליהם בתוך גלוליהם סביבות מזבחותיהם אל כל־גבעה רמה בכל ׀ ראשי ההרים ותחת כל־עץ רענן ותחת כל־אלה עבתה מקום אשר נתנו־שם ריח ניחח לכל גלוליהם׃ 14ונטיתי את־ידי עליהם ונתתי את־הארץ שממה ומשמה ממדבר דבלתה בכל מושבותיהם וידעו כי־אני יהוה׃ פ