1ויהי דבר־יהוה אלי לאמר׃ 2בן־אדם בתוך בית־המרי אתה ישב אשר עינים להם לראות ולא ראו אזנים להם לשמע ולא שמעו כי בית מרי הם׃ 3ואתה בן־אדם עשה לך כלי גולה וגלה יומם לעיניהם וגלית ממקומך אל־מקום אחר לעיניהם אולי יראו כי בית מרי המה׃ 4והוצאת כליך ככלי גולה יומם לעיניהם ואתה תצא בערב לעיניהם כמוצאי גולה׃ 5לעיניהם חתר־לך בקיר והוצאת בו׃ 6לעיניהם על־כתף תשא בעלטה תוציא פניך תכסה ולא תראה את־הארץ כי־מופת נתתיך לבית ישראל׃ 7ואעש כן כאשר צויתי כלי הוצאתי ככלי גולה יומם ובערב חתרתי־לי בקיר ביד בעלטה הוצאתי על־כתף נשאתי לעיניהם׃ פ 8ויהי דבר־יהוה אלי בבקר לאמר׃ 9בן־אדם הלא אמרו אליך בית ישראל בית המרי מה אתה עשה׃ 10אמר אליהם כה אמר אדני יהוה הנשיא המשא הזה בירושלם וכל־בית ישראל אשר־המה בתוכם׃ 11אמר אני מופתכם כאשר עשיתי כן יעשה להם בגולה בשבי ילכו׃ 12והנשיא אשר־בתוכם אל־כתף ישא בעלטה ויצא בקיר יחתרו להוציא בו פניו יכסה יען אשר לא־יראה לעין הוא את־הארץ׃ 13ופרשתי את־רשתי עליו ונתפש במצודתי והבאתי אתו בבלה ארץ כשדים ואותה לא־יראה ושם ימות׃ 14וכל אשר סביבתיו [עזרה כ] (עזרו ק) וכל־אגפיו אזרה לכל־רוח וחרב אריק אחריהם׃ 15וידעו כי־אני יהוה בהפיצי אותם בגוים וזריתי אותם בארצות׃ 16והותרתי מהם אנשי מספר מחרב מרעב ומדבר למען יספרו את־כל־תועבותיהם בגוים אשר־באו שם וידעו כי־אני יהוה׃ פ 17ויהי דבר־יהוה אלי לאמר׃ 18בן־אדם לחמך ברעש תאכל ומימיך ברגזה ובדאגה תשתה׃ 19ואמרת אל־עם הארץ כה־אמר אדני יהוה ליושבי ירושלם אל־אדמת ישראל לחמם בדאגה יאכלו ומימיהם בשממון ישתו למען תשם ארצה ממלאה מחמס כל־הישבים בה׃ 20והערים הנושבות תחרבנה והארץ שממה תהיה וידעתם כי־אני יהוה׃ פ 21ויהי דבר־יהוה אלי לאמר׃ 22בן־אדם מה־המשל הזה לכם על־אדמת ישראל לאמר יארכו הימים ואבד כל־חזון׃ 23לכן אמר אליהם כה־אמר אדני יהוה השבתי את־המשל הזה ולא־ימשלו אתו עוד בישראל כי אם־דבר אליהם קרבו הימים ודבר כל־חזון׃ 24כי לא יהיה עוד כל־חזון שוא ומקסם חלק בתוך בית ישראל׃ 25כי ׀ אני יהוה אדבר את אשר אדבר דבר ויעשה לא תמשך עוד כי בימיכם בית המרי אדבר דבר ועשיתיו נאם אדני יהוה׃ פ 26ויהי דבר־יהוה אלי לאמר׃ 27בן־אדם הנה בית־ישראל אמרים החזון אשר־הוא חזה לימים רבים ולעתים רחוקות הוא נבא׃ 28לכן אמר אליהם כה אמר אדני יהוה לא־תמשך עוד כל־דברי אשר אדבר דבר ויעשה נאם אדני יהוה׃ ס |